עדכון: התחרות הסתיימה, תודה לכל המשתתפים! הזוכה המאושרת היא אור לוי שכתבה:
איזה ציוד מיוחד מלווה אתכם כשאתם עושים פעילות גופנית? צמידי הכושר ושלל אמצעי המעקב אחר הפעילות הגופנית בעיקר מסרבלים ומעיקים בסופו של דבר. האימון הטוב ביותר מתרחש רק כשממש נוח לכם ואתם יכולים להתרכז בריצה או בכל פעילות גופנית אחרת שאתם אוהבים.
ספרו לנו, בתגובות למטה, על אימון הכושר הכי הזוי / מסורבל בו השתתפתם: כמו למשל אימון יוצא דופן שערכתם בצבא עם ציוד רב, אימון משקלים בחדר הכושר, אימון עם בגדים שהתבררו כלא-נוחים, בגדים שנקרעו, ריצות במזג אוויר יוצא דופן ועוד. הוספתם תמונה? הגברתם את סיכויי הזכייה שלכם.
בסיום הפעילות יבחר צוות השופטים את הסיפור המקורי ביותר וכותבו יוכל לזכות באוזניות Jabra Sport Pulse חדשניות בשווי 990 ש”ח! אוזניות אלחוטיות עם מד דופק מובנה שמשחררות אתכם מהחוטים, מאפשרות לכם להתנתק מצמידי הכושר ולהתרכז בפעילות הגופנית. קראו את הסקירה שערכנו לאוזניות.
תנאי השתתפות:
1. יש לכתוב את הסיפור במנוע התגובות שבתחתית עמוד זה.
2. כל משתתף רשאי להעלות סיפור אחד בלבד.
3. חובה לכתוב את כתובת המייל בשדה המיועד (לא מפורסם).
4. הסיפור צריך לשקף אימון כושר ייחודי.
5. סיום התחרות – 9.2.2015 בשעה 22:00.
6. בהשתתפותכם הנכם מאשרים את תנאי התקנון
כל חיי הייתי בינוני בספורט. בינוני בכדורגל ביסודי, בינוני במדידות הריצה בחטיבה ובינוני בפעילות בה עסקתי בשעות אחר הצהריים שהסתכמה בשני אימוני כדורסל בשבוע.
לפני שנה כשחזרתי הביתה משיעור ערב מרתק במגמת הרובוטיקה עברתי תאונת דרכים כאשר מכונית משפחתית התנגשה בי כשחציתי את מעבר החציה… ישבתי שבועיים על כיסא גלגלים, אחר כך קביים ואחרי סיום תקופת הפיזיותרפיה, עברו כמה חודשים בהם הפעילו הספורטיבית היחידה שעשיתי הייתה הליכה מהבית לתחנת האוטובוס ובחזרה. (200 מטרים בהגזמה).
אם הפעילות הספורטיבית הבינונית שקיימתי מילדות נתנה לי את המינימום של השמחה והמוטיבציה להתקדם בחיים הנפלאים הללו אז חודשים בלי לזוז כמעט היה בשבילי נפילה אמתית. הידרדרות בלימודים, הידרדרות בחיים החברתיים שלי והידרדרתי באהבה העצמית שלי לגוף שקיבלתי “משמיים”.
עברו תשעה חודשים מיום התאונה עד שהחלטתי שמאותו יום אני משנה את סדר העדיפויות שלי. שם את הכושר ובריאות הגוף שלי במקום הראשון. התחלתי כל ערב לאסוף כוחות, לשים אזניות עם מוזיקה ולצאת לריצה (בהתחלה הליכה) במטרה להוציא את 100 האחוזים ממה שהגוף שלי יכול להציע.
לפני שבוע, כמעט חודשיים אחרי, שברתי שיא עצמי – 8 קילומטרים ב-39 דקות. J
נחשו מה ?
הריצה נתנה לי אפשרות להעריך מחדש את החיים ! היא נתנה לי ביטחון למנף את החיים החברתיים שלי מחדש, לחזור להשקיע בלימודים והכי חשוב – התחלתי לאהוב להסתכל במראה ופשוט לחייך. נפש בריאה בגוף בריא !
קראתי היום באינטרנט על אזניות אל חוטיות חדשות ואיכותיות שבנוסף לאיכות השמע המצוינת, יכולות למדוד את דופק הלב שלי באופן רציף ומדויק בזמן הריצה ולהעביר לי את נתוני הדופק בעזרת הנחיות קוליות !!!
עכשיו אני יודע בדיוק איך להפוך את הפעילויות הספורט שלי ממהנות למושלמות ספורטיבית-תחרותית ומבחינה חווייתית.
אני מכווה שמעוד שבועיים והלאה התאריך 9.2 יסמל עבורי את היום בו זכיתי ב “Jabra sport pulse” ולא היום בו עברתי תאונה דרכים.
היה לי עוד סיפור מאוד מצחיק שקשור לאמא שלי. במהלך האימון, אשר הגעתי לשיאו ועשיתי תרגיל פלאנק …. פתאום הנייד שלי צלצל ללא הפסקה. הנייד שלי בדרך כלל משמש אותי באימון כטיימר, וכמובן הטיימר נעלם, כי הצלצול לא נפסיק. התעצבנתי נורא, אבל כאשר ראיתי על הצג שזאת אמא, פשוט התחלתי לצחוק עם עצמי ומיד עניתי. אחרי שעניתי עשיתי תמונת “סלפי פלאנק” ושלחתי אותה לאמא שלי כדאי שהיא תראה שהיא “מפריעה” לי בזמן האימון. כמובן הכל היה בהומור ;-)
לפני שנה התחלתי לרוץ זה היה בינואר 2014 והיה קר בערב והחלטתי שאני יוצא לרוץ את ריצה הראשונה שלי עם מכנס טרנינג ארוך , גופייה לבנה ארוכה ועלייה חולצה ארוכה כשלרגלי נעלי ספורט מתקופת התיכון ואני כבר לא ילד. אחרי 6 דקות של ריצה אני התחילו לי הגירודים המרגיזים ברגליים אחרי שלא עושים כושר הרבה זמן ואחרי עוד 3-4 דקות התחלתי להזיע בצורה מטורף. תוך כדי ריצה הורדתי את החולצה העליונה וקשרתי אותה מסביב למותן כאילו אני שחקן בבוורלי הילס 90210. כל הדרך אני מתגרד בכל הגוף ככל שהגוף מתחמם יותר יותר מגרד למזלי אני עקשן וסיימתי ריצה של 8 קילומטר מזיע בטירוף ועם יבלת קטנה. למחרת קניתי מכנס וגופייה של under armour נעלי saucony והתחלתי לרוץ כמו שצריך כי על נוחות לא מוותרים.
במהלך השירות הסדיר שלי ( שירתתי באגוז ) הגיע לנו קצין כושר חדש ליחידה ( הגיע מהשייטת ), והיה ניכר שהוא מאוד רוצה להרשים / להפחיד אותנו / להראות לנו שהוא משוגע. לפני שהציג את עצמו, ביקש מאיתנו להוריד חולצות כי ירד גשם ו”אין כזה דבר קר, יש לא חם”.
היינו קצת מופתעים, אבל זרמנו. ישר בתחילת האימון, הוא פקד עלינו לעלות לגג של הבניין הסמוך בזמן קצוב ולא אפשרי ( קומה אחת, לא נורא. אפילו מצחיק ). איך שירדנו, הוא ביקש מאיתנו לעלות שוב על הגג, רק שהפעם ניקח איתנו עמוד טלפון ישן ( הענקיים האלו מעץ ) שהוצא מהאדמה ושכב על הרצפה.
כמובן שהתבקשנו להשאיר אותו על הגג. איך שירדנו, ציפינו למנוחה. במקום, התבקשנו להעלות סט צמיגים של ריו ( משאית ענק ) לאותו גג. כשירדנו, הוא ביקש שנעלה את כל הלבנים שהיו על הרצפה, כדי שיארחו לעמוד טלפון ולצמיגים חברה.
האימון / טרטור ארך בערך שעה וחצי בה העלינו לגג הבניין כל מה שנראה לעין ולא היה מקובע לקרקע. לרוע מזלינו, בדיוק היו שיפוצים ביחידה, ככה שהיה הרבה מה להעלות.
למקרה שתהיתם מה היה סופו של כל מה שהועלה על הגג – אחרי האימון הגיע הרס”ר וביקש מאיתנו להחזיר הכל למקום . ; )
אז ככה. ב2007 שבוע לפני יציאת המשלחת לפולין אמרו לנו שנלך הרבה. אז נעלתי את נעלי הספורט ויצאתי לריצה של 7 ק”מ. הטעות שלי הייתה שלפני כן לא עשיתי לא חימום ולא מתיחות. אחרי שחזרתי לבית עם הרגשה נפלאה כעבור שעתיים מצאתי את עצמי בתנוחת עובר מרוב קיווצים. אני לא אשכח את זה לעולם
התמונות
לפני חודשיים שלושה, בעודי משרת בבסיס שדה תימן (צמוד לבאר שבע)
החלטתי לרוץ ריצת נפח של 15 קילומטר.
וכך ממחשבה למעשה, לקחתי את הפלאפון ואוזניות ובלי שום דבר אחר כמו אנרנק או מים ויצאתי לריצה לכיוון באר שבע.
השעה היתה די קרירה והריצה חלפה לה בנעימים.
אני כולי שקוע במחשבות, באוזניות מתנגנים ברצף אלבומים של radiohed.
אני חולף בריצה על פני תחנה מרכזית באר שבע, ועדיין לא קולט
אחרי 16 קילומטר, אני תופס שאני גם צריך לחזור את הדרך לבסיס, ושאין עלי שום ארנק או חוגר לאוטובוס.
ובחישוב מהיר יצא לי שהמרחק ריצה הכולל יהיה 33 קמ
וככה, לא יודע עד היום למה עשיתי את זה, אמרתי לעצמי יאלה נוסיף עוד 9 קמ כדי שיהיה מרתון מלא.
המשכתי עוד כמה קילומטרים, והסתובבתי לעלות את הדרך חזרה לכיוון הבסיס
הגעתי לבסיס אחרי שעתיים של מלחמה עם עצמי
ואחרי 4 שעות שלא שתיתי כלום, כשכולי מיובש ועם שרירים רועדים, שתיתי אכלתי מתיחות והלכתי לישון.
למחרת בבוקר כשקמתי, או יותר נכון התגלגלתי מהמיטה הבנתי שזו טעות שלא אחזור עליה בעתיד
עד סוף אותו השבוע הלכתי כמו נכה, בקושי הצלחתי לרדת מדרגות (לעלות משום מה היה יותר קל)
לסיכום, מזהיר אותכם אנשים, לעולם אל תצאו לריצות ארוכות בלי מים. זה אולי טיפה משקל, אבל זה בהחלט חובה.
הוספתי גם תמונה של התוכנת gps שבפלאפון
אני לא האיש שעושה ספורט בחדר כושר או שעושה תרגילי כח, אבל אני כן אחד שאם רע לו או שמשעמם לו אני מתחיל לרוץ, ומוצא זמן לחשוב ולהירגע.
בצבא שירתתי בגולני ותקופת אימונים שישבנו בבסיס ליד הים של עכו וכל יום ראשון דבר ראשון כשהגעתי לבסיס היה לצאת לריצה של 10K ואז להתחיל את השבוע, באותה תקופה לא היה מקובל לרוץ עם אוזניות ומוזיקה אך אני בטוח כי עם האוזניות של ג’אברה הייתי מתחיל את השבוע בקלות יותר.
כיום אני יוצא לריצות בחופה של תל אביב ופארק הירקון עם אוזניות זולות של אפל כי אין לי כסף לשדרג את עצמי באוזניות איכותיות כמו abra Sport Pulse!
לפני כשנתיים בעודי בסדיר, בתפקיד צלף בגבעתי, קיבלנו את הבשורה שמתחיל מבצע עמוד ענן ותוך כמה שעות הופ אנחנו מוצאים את עצמנו מזוודים את התיקים, עוברים תדריכים ומכינים את עצמנו נםשית לכניסה קרקעית.
הכניסה מתעקבת, ובינתיים אנחנו עם תיקים במשקל של חמישים קילו בערך, יושבים, רובצים, אוכלים מכל טוב בזכות התרומות ולא עושים כלום שדורש מאמץ פיזי.
המ”פ שהיה חולה של כושר גופני החליט שהגיע הזמן להזיז אותנו קצת. שומעים צעקה “כולם לעלות על ציוד”, חושבים שכבר נכנסים ואז מגלים שהמ”פ רוצה לדעת עד כמה אנחנו מסוגלים להתנייד עם הציוד הכבד ואיזו דרך טובה יותר מאשר להתחיל ריצה עם כל החיילים שתיקי 50 קילו על הגב שלהם. כמובן שלא סחבנו יותר מידי ובערך אחרי 200 מטר כבר רובנו נפלנו.
מצורפת תמונה של ההכנה עם הציוד לפני הסבל הנוראי.
לפני כמה שבועות באימון ספינינג בחדכ באתי עם מד דופק (רצועה מהודקת כמו חגורה מתחת לחזה ושעון מצורף) יחסית חדש.
הרצועה המאוד מסורבלת גירדה לי במהלך כל האימון ולחצה מאוד והפריעה לתנועתיי.
במהלך האימון הרצועה נקרעה לי ולאחר מכן לאחר האימון גיליתי שהרצועה עשתה לי סימנים ושאני אלרגי לחומר שלה או משהו כזה כיוון שגרמה לי לגירוי מאוד גדול במשך כמה ימים שסבלתי. לאחר מכן זרקתי את הרצועה מתוסכל לכך שאין לי פתרון לאימון עם מד דופק שמאוד נחמד ועוזר במהלך אימון אירובי. זה היה אימון מאוד כיפי זה היה השיעור ספינינג הראשון שלי אך הוא הסתיים בתסכול עם הסימנים והגירוי למשך כמה ימים שעשתה לי הרצועה המסורבלת וזה שלא אוכל להשתמש ברצועה שנקרעה ושבלי שום קשר מאוד לא נוחה ומסורבלת עבורי )-:
אז ככה.. אני עוד לא הייתי בצבא אז אין לי מור”קים הזויים..
הכל החל בריצה תמימה לעבר הספורטק בתל אביב, ובגלל שהיה קפוא לקחתי שני זוגות של חם-צוואר: באחד השתמשתי כצעיף ובשני ככובע. הבעיה החלה כאשר האוזניות החלו ליפול מאוזני ללא הפסקה. עצרתי את הריצה ומשכתי את הכובע (החם צוואר השני, זוכרים?) למטה כדי שיכסה את אוזניי ואולי יחזיק את באוזניות הארורות בתוך האוזניים. באותו שלב נראיתי כמו מוסלמית בתצוגת אופנה, כשמלמטה הצעיף מכסה עד האף ומלמעלה הכובע מכסה את המצח.
סבבה והכול, זה החזיק לא רע, אך הבעיה הרצינית היתה עוד לפני. בדרך חזור, התחלתי להרגיש דגדוגים קלים באף. הדגדוגים הפכו מקלים לקשים, ומקשים הפכו לפרץ נזלת שיצא מאפי האומלל. “ביג דיל”, אתם אומרים לעצמכם, “שייקח טישו וחלאסטל סיפור” אז זהו, שלא היה לי טישו.
בהתחלה עוד אמרתי לעצמי “לא נורא, עוד רגע אגיע הביתה ואנגב את הזוהמה” אך הנזלת גברה עלי והחלה לנזול באופן מעורר פחד לכיוון הבגדים. אחסוך מכם את התיאורים הקשים, המתארים כיצד ניסיתי לנגב את הנזלת בעזרת עלים מזדמנים או אפילו תוך שימוש בידיים.. בסופו של דבר, החלטתי לכסות את פני בעזרת החם צווארים, וכך הגעתי לביתי מרוח בנזלת חמה ומהבילה. מקווה שנהנתם :-)
דרך אגב מקבלים את האוזניות עם הדוגמנית להדרכה?..
בחורף שעבר רכבתי עם האופניים שלי באזור מודיעין, היה יום מדהים כמה
ימים אחרי גשם ככה שהדרכים היו סבירות לרכיבה. שמח וטוב לב מחובר למוזיקה שלי הגעתי לירידה שנראתה אחלה טכנית ואני חשבתי לעצמי שלא יזיק להיות קצת “אקסטרימי” אז לקחתי את הירידה בסבבה הכול היה בסדר עד שהגעתי לסופה שם חכתה לי ההפתעה.. במבט ראשון קשה להבחין ואני חשבתי שזה סך הכול טיפה בוץ.. למעשה זאת הייתה ביצה (לא ביצה עם חלבון וחלמון). עם האינרציה של האופנים כאשר אני מלא אדרנלין אני מוצא את עצמי עם הפרצוף בתוך הבוץ כשהאופניים הפוכות עלי. בקושי קמתי הייתי לבד למזלי או שלא, (כך היו יכולים לצלם אותי), לא העזתי להוציא את הנוט 3 שהיה חדש בן מספר ימים ולצלם את עצמי מה גם שהייתי די המום כי הכול קרה כל כך מהר. כולי בוץ, מהנעלי רכיבה ועד הקסדה. אחרי שהתאוששתי קמעה, חיפשתי לעצמי איזו שלולית ראויה לשטוף את עצמי ואת האופניים כי כך לא יכולתי להמשיך גם בגלל איך שנראיתי וגם בגלל הבוץ שנדבק לכול המכלול של האופניים (אופניים די יקרות SPECIALIZED EPIC EXPERTׂ) בקיצור מצאתי שלולית ראויה ושטפתי את עצמי (היה מקפיא) ואת האופניים. האוזניות שהיו עלי כמובןנקברו בטקס ממלכתי.. אילו היה לי את ה- ג’ברה הייתי יכול לחזור הביתה לא רק רטוב וקפוא אלא גם עם מעט מוזיקה.. “כול סיוט הוא חוויה..”
אין ספק שהריצה הכי קשה שעשיתי בחיים הייתה בוחן צוות בצבא, 5 ק”מ עם ציוד מלא כאשר ה2 האחרונים הם עם אלונקה. צריך לרדת מ24 דקות. סיוט שאני אפילו לא מצליח לתאר.. עדיין עובר בי זעזוע שאני חושב על זה. בכל מחזור ביחידת מגלן יש בד”כ 2 צוותים והתחרות בינהם גדולה והם מתחרים על אותם יעודים ומבצעים. במהלך המסלול החל משלב מסויים מתחילים להתאמן על ריצת האלונקה בימי שישי. כאשר מגיע הרגע וקצין הכושר המיתולוגי עמוס גופר מחליט שהצוות מוכן הוא מזמין בוחן חיצוני אשר בודק באופן רשמי את התוצאה והיא התוצאה הנחשבת של הצוות. במידה והצוות עבר את המבחן עם הבוחן החיצוני הסיוט נגמר – אין עוד ריצות עם אלונקה. קבעו לנו בוחן ליום חמישי בערב של שבוע יחסית קל במסלול, מאוד שמחנו. מהלך השבוע נראה סביר מבחינה גופנית (עשינו כמה מדסים קלים מאוד ושבוע ניווט רכוב). הכל נראה מבטיח ואפילו פתאום התברר לנו שביום חמישי בבוקר שאנחנו הולכים ליום תרבות בירושלים. נסענו לירושלים ליום תרבות והיה מאוד נחמד ורגוע, הכל היה מצויין, אכלנו א.צהריים קלה במסעדה ונערכנו נפשית ופיזית לריצה. לקראת אחר הצהריים החלה תחושה לא טובה בצוות, לא יחסנו לזה חשיבות רבה כי חשבנו שמדובר בהתרגשות מהבוחן (אני אפילו עכשיו מתרגש מלחשוב על זה למרות שעברו כמה שנים טובות). בערך שעה לפני הבוחן האלונקאי שלנו (הבחור שרץ הכי מהר את ה3 ק”מ הראשונים ואז עולה על האלונקה) התחיל להקיא. התחושה הייתה קשה מכיוון שאם הוא לא ישתתף אנחנו גם בן אדם פחות בסד”כ וגם נאלץ לסחוב מישהו יותר כבד. לאט לאט עוד אנשים התחילו להקיא ולרוץ לשירותים ואז הבנו שאכלנו משהו לא טוב בארוחת צהריים. החלטנו (יותר נכון החליטו בשבילנו) שאנחנו עושים את זה וייהי מה, אולי יהיה לנו נס ונסיים את זה בזמן. הגיע הבוחן ואנחנו נערכנו לריצה, כולם עם פרצופים חמוצים ועננת ריח רע שהולכת לכל מקום שהצוות מגיע. לבסוף הסתדרנו על קו הזינוק וקיבלנו את הפקודה, כולם התחילו לרוץ בקצב מהיר בטירוף, לא משהו שעשינו בשום אימון.. המפקץ ניסה להאט מעט את הקצב על מנת שלא נגמר בהמשך אבל הוא לא הצליח. האלונקאי שבכל זאת רץ (הוא לא היה היחיד שהקיא) התחיל לצעוק יאללה קדימה בו נסיים את זה. כולם נכנסו לראבק רציני והתחילו עוד יותר להגביר. הגענו לאלונקה והאלונקאי היה רכוס עם קסדה ומוכן (כמו באימונים) והרמנו אותה בקלילות. אל ה2 ק”מ האחרונים עם האלונקה הצטרפו הסמ”פ והמ”פ ונתנו קצב מטורף. ה2 ק”מ היו כל כך מהירים שאני בקושי הצלחתי לנשום בהם.. סיימנו את הריצה כל כך תשושים שכולם שכבו עוד עשרים דקות מנסים לנשום, למרות שכבר לא היה חם בכלל (היה סביבות השעה 19:00) הקצין כושר החל לשפוך מים עם צינור על אנשים שלא יקבלו מכת חום. תוך כדי שאנחנו שוכבים שם ומנסים להחזיר את הנשימה אנחנו שומעים ברקע “חברים סיימתם את זה, 22:36 דקות!”. זה היה אחד הרגעים היותר מאושים במסלול. שברנו שיא יחידה, והעיקר הוא שסיימנו עם הסיוט הזה נגמר. באותם זמנים עדיין לא היה אוזניות שמודדות דופק אבל אני בטוח שכולם שם הגיעו לשיא שלהם בחיים, לפחות על עצמי אני בטוח שהגעתי לדופק המקסימאלי של החיים שלי.
לפני שנה וחצי עשיתי ריצה ליד הבית והקפתי את היישוב פעמיים, בדיוק כשעברתי באותו מקום התחיל לרדת עליי ברד ואחרי כמה דקות הפסיק, ואז בסיבוב השני באותו מקום עוד פעם ברד.
אחרי זה הפסקתי לרוץ כי זה היה יותר מידי חח.
לפני שלוש שנים שהתחלתי להתעניין לתפקידים בצבא החלטתי שאני צריך לתפוס את עצמי בידים ולהתחיל לרוץ.יצאתי לרוץ עם חבר שכבר היה בכושר טוב ממני וכמובן לא עמדתי בקצב שלו אבל זה לא הפריעה לי גם ככה הוא רץ עם מוזיקה ואני בלי אז גם אם היינו באותו הקצב לא היינו יכולים לדבר. אחרי כמה פעמים שרצנו ביחד החלטתי שאני חייב להתחיל לרוץ עם מוזיקה למחרת לריצה באתי עם האוזניות הרגילות של האיפון. התחלתי לרוץ עם הפלאפון בכיס ( הייתי אופטימי לא ידעתי שזה יהיה כזה מסובך לרוץ עם פלאפון בכיס) אחרי כמה דקות החלטתי להחזיק את הפלאפון ביד המשכתי לרוץ והגעתי לרמזור אדום ליד כביש די עמוס עצרתי ובגלל שהידים שלי כל כך הזיעו מהריצה והדופק המהיר והאדרנילן בגלל כל הדברים שבאו ביחד הפלאפון עף לי מהכיס ועם המזל שלי עבר בדיוק מכונית ודרסה לי אותו.כמובן שהפלאפון היה מרוסק.אבל מזל שהאוזניות התנתקו מהפלאפון בזמן הנפילה והם ניצלו [=
לפני שנתיים ושמונה חודשיים באימון מתקדם שלי הצנחנים עשינו ריצה של 4 ק”מ עם ציוד לחימה לעבר הר שנקרא “כיפת ה200″.
בכל ריצה היינו חייבים לצאת עם פק”ל מים ופק”ל אלונקה.
לאחר 3 ק”מ הגענו ל”כיפת ה200″ ובדיוק לפני העלייה החבר הכי שמן שלנו החליט שהוא לא יכול יותר (חוק מרפי) אז היינו צריכים להעלות את ההר כשכל אחד מאיתנו מחליף מתחת לאלונקה.
כל ה28 חיילים מזיעים ברמה שאי אפשר להאמין!
נ.ב הוא השתעמם באלונקה וניסה להירדם!
אני הגעתי לרמה שלא יכולתי ללכת.
ובתמונה רואים אותי ואת כל החברים שלי גמורים על הריצפה
לפני שנה ומשהו רצתי את חצי מרתון אמסטרדם .
עד אותו רגע הריצה הכי ארוכה שלי הייתה 11 קילומטר .
ביום הריצה כמובן עם אוזניות אלחוטיות על קו המירוץ
מכין את הפלייליסט ומיישר אותן על הצוואר , מכניס אותן טוב טוב לאוזניים
כדי שמרגע ההזנקה אוכל להתמקד נטו בריצה ולא להתעסק
איתן יותר מידי .
זה החזיק בדיוק חצי שעה עד שהן התחילו לעשות בעיות . הזיעה
גרמה לקליפס שהיה על החולצה להחליק ,החוטים הלא נוחים שלה
זזו ממקומם והווליום החל גם לעשות בעיות . בקיצור … במשך 10 דק
תוך כדי ריצה אני מנסה ליישר והן שוב מחליקות , מנסה למצוא להן
תנוחה טובה על מנת שאוכל להמשיך לשמוע את המוזיקה שעוזרת
לי כל כך במהלך הריצה .
אחרי שהתייאשתי … קיפלתי אותן באכזבה רבה ושמתי בכיס של החולצה .
מאותו רגע המשכתי את הריצה ללא אוזניות .
את הריצה סיימתי בזמן טוב מאוד לפעם הראשונה . את הריצה הזו
לא אשכח אף פעם .
גם את האוזניות , שמיד אחרי הריצה העפתי לכל הרוחות .
בטוח שעם ה Jabra Sport Pulse זה לא יקרה :)
אני והים חברים טובים.
כל בוקר אני יוצא לריצת 5 ק”מ על החוף עם מכנסי הספידו שלי בלבד. פלאפון ונגנים רק מסרבלים וכל הסיבוך של החוטים לא בשבילי.
*
באותו הבוקר זה קרה: לאחר 2 ק”מ שמעתי פתאום “קררראק” וחור עצום נפער בדיוק באזור הישבן.
הבושה להסתובב עם הישבן החשוף ותחושת חוסר האונים היו מייאשות.
עד שפשוט התיישבתי עם המכנס הקרוע מתחת לסוכת המציל, ותוך כדי שאני מסרב לקום ביקשתי מהעוברים ושבים להתקשר לחבר שיבוא להציל אותי עם מכנס חלופי.
אם רק היו לי את האוזניות של ג’אברה – הייתי יוצא לריצה עם פלאפון, נהנה ממוזיקה וממד כושר מובנה וחוסר האונים היה מסתיים מהר יותר.