הקיץ מתחיל, ומעלה זכרונות מקיצים קודמים ותמימים יותר. למשל, זה של 2010 – שלוש שנים אחרי השקת ה-iPhone, בזמן שרוב יצרניות הסלולר הוותיקות ניסו לשכנע אותנו למה לקנות טלפונים לא באמת חכמים. היום, במבט אחורה, קשה להאמין שבזמנו כל טלפון עם מסך מגע ואפליקציות נראה לנו לא רק כמו מפרט סביר ומעלה, אלא גם כפלטפורמה שיכולה להביא אלינו את עולם האפליקציות למכשירים ניידים. אז אחרי שמנקים מהרשימה את מכשירי האנדרואיד שניצחה בסוף והשתלטה על השוק, הנה המכשירים שנראו מגניבים בזמנו, אבל היום לא ברור לנו למה:
Sony Ericsson Satio
אולי המכשיר הזכור ביותר ברשימה, הוכרז כבר בתחילת 2009, אבל יצא רק בחודשיים האחרונים של אותה שנה ונמכר בעיקר ב-2010. הוא הריץ את גרסה 9.4 של מערכת ההפעלה Symbian S60 מבית נוקיה (Nokia), שהיתה אז המערכת הנפוצה בשוק והעניקה למשתמשים גישה לאלפים רבים של אפליקציות.
אבל מערכת ההפעלה לא היתה האטרקציה המרכזית של המכשיר הזה. גם לא מסך המגע הרזיסטיבי – כלומר, כזה שדורש לחיצה חזקה כדי להגיב ולא יודע לזהות יותר מאצבע בודדת בכל רגע נתון – בגודל 3.5 אינץ’ ורזולוציה של 640 על 360 בצפיפות של 210 פיקסלים לאינץ’.
הפרט הכי בולט ב-Sony Ericsson Satio – ואנחנו מתכוונים לזה הכי מילולית שאפשר – היתה המצלמה. המכשיר, שנועד לרשת את סדרת מכשירי ה-CyberShot של סוני-אריקסון, הגיע עם מצלמה אחורית ברזולוציה מטורפת של 12.1 מגה-פיקסל, שבנוסף למיקוד אוטומטי ומבזק LED, שכבר נחשבו כבר אז לסטנדרט במכשירי ביניים ומעלה, הציעה גם מבזק זנון (Xenon) אמתי ותמיכה בצילום וידאו ב-480p, ולאחר עדכון גם הועלה קצב הפריימים מ-25 ל-30 בשנייה. כדי להוציא מהמצלמה את המירב צויד המכשיר בכפתורים פיזיים לצילום, למעבר בין מצב סטילס לווידאו ולהפעלת הגלרייה. בנוסף, עדשת המצלמה הסתתרה מאחורי דלת הזזה שהגנה עליה בזמן שלא היתה בשימוש, ותרמה לעובי המכשיר – 13 מ”מ, כמעט כפול מהעובי הממוצע בעשור האחרון, אבל דק למדי במובני הימים ההם.
הנתונים הפחות מעניינים כללו מעבד ARM Cortex-A8 במהירות 600 מגה-הרץ, זיכרון עבודה בנפח 256 מגה-בייט, אחסון פנימי בנפח 128 מגה-בייט וכרטיס microSD בנפח 8 גיגה-בייט לתמונות וסרטונים. המכשיר הגיע בלי חריץ אוזניות, עם חיבור טעינה ייחודי ומעצבן ועם סוללה בעלת קיבולת 1,000 מיליאמפר/שעה, שהספיקה בקושי ל-10 תמונות עם מבזק הזנון המובנה.
Palm Pre
גם Palm Pre הוכרז כבר בתחילת 2009 אבל התחיל להימכר שבועות בודדים לפני החלפת הדף בלוח השנה ל-2010. הוא היה מכשיר הדגל הראשון שהציג מערכת הפעלה חדשה לחלוטין: WebOS, שנועדה לאפשר עידן חדש של מכשירים ניידים ונייחים שמריצים בדיוק את אותן אפליקציות מבוססות רשת – מחשבה מצחיקה, לאור העובדה שכיום היא קיימת רק בטלוויזיות LG.
המכשיר הגיע בתצורת סליידר (היה גם אח בשם Pixi, בתצורה מסורתית יותר אבל נחשב גדול ומסורבל יחסית) עם מקלדת QWERTY אנכית זעירה ועובי של 17 מ”מ. הוא היה בין המכשירים הראשונים שהציע מסך מגע קפסיטיבי מחוץ לעולם של אפל וגוגל. במקרה הזו המסך היה בגודל 3.1 אינץ’ בלבד, ברזולוציה של 480 על 320 בצפיפות של 186 פיקסלים לאינץ’ בלבד וביחס של 3:2.
כדי להריץ את המערכת החדשה Pre צויד במעבד ARM Cortex-A8 במהירות 600 מגה-הרץ, זיכרון עבודה בנפח 256 מגה-בייט ואחסון פנימי בנפח 8 גיגה-בייט – אך לא כלל חריץ הרחבה. המצלמה האחורית (והיחידה) היתה ברזולוציה של 3.1 מגה-פיקסל, והוא היה אחד המכשירים היחידים בעידן ההוא שהגיעו בלי רדיו. כן, משום מה זה היה חיסרון שהיה לנו איכפת ממנו לפני שמהירות האינטרנט הסלולרי היתה יציבה מספיק כדי להקשיב למוזיקה בהזרמה גם תוך כדי נסיעה במהירות מופרזת בכביש בינעירוני. הסוללה הציעה קיבולת של 1,150 מיליאמפר/שעה, והיתה אחת הראשונות בעולם לתמוך בטעינה אלחוטית.
Nokia N900
עוד מכשיר שיצא בשלהי השנה הקלנדרית 2009, אך הגיע עם שני טוויסטים מעניינים מנוקיה (Nokia): הראשון היה התצורה – המסך החליק הצידה וחשף מקלדת QWERTY אופקית מלאה, אה-לה סדרת ה-Communicator של החברה וסדרת ה-Milestone/Droid של מוטורולה (שהעתיקה את העיצוב מנוקיה). השני היה מערכת ההפעלה – במקום סימביאן של נוקיה, הריץ המכשיר את גרסה 5 של Maemo – מערכת מבוססת לינוקס שנוקיה פיתחה בעשור שעבר, ובגרסה זו שדרגה אותה משמעותית, כדי להציע ווידג’טים ויכולות אחרות בניסיון לפתות משתמשים ששקלו לעבור ממכשירים פשוטים יותר של החברה לאנדרואיד ואייפון.
המפרט של Nokia N900 כלל, שבב OMAP 3230 תואם ARM Cortex-A8 של טקסס אינסטרומנטס (TI) במהירות 600 מגה-הרץ, זיכרון עבודה בנפח 256 מגה-בייט, אחסון פנימי בנפח 32 גיגה-בייט שנחשב אז לנדיב במיוחד, מסך מגע רזיסטיבי בגודל 3.5 אינץ’ וברזולוציה של 800 על 480 פיקסלים בצפיפות של 267 פיקסלים לאינץ’ וביחס 5:3, מצלמה עם חיישן 5 מגה-פיקסל ועדשת קארל צייס, מבזק LED כפול ותמיכה בצילום וידאו ב-480p בקצב של 25 פריימים לשנייה, מצלמה קדמית ברזולוציית VGA, רמקולים סטריאופוניים, סוללה בקיבולת 1,320 מיליאמפר/שעה ו-LED תת-אדום לשליטה על מכשירים חשמליים ביתיים כמו מזגן וטלוויזיה. העובי שנדרש לכל זה היה 18 מ”מ – כמעט 2 סנטימטר, שהם יותר מפי שניים מהמכשירים העבים יחסית כיום.
BlackBerry Bold 9700
מה זה בלי מסך מגע, בלי אפליקציות ובלי עתיד? אה, נכון. כל המכשירים ברשימה הזו. אבל ב-2010 לא ידענו את זה, כמובן. מה שמתרץ למה בהינו בקנאה בחיילות שקיבלו הנחות ענק מרשתות הסלולר הישראליות ברכישה של אחד המכשירים היחידים שלא רק שהיו מוגבלים למדי, אלא שגרמו לטירונים לחזור הביתה לא רק עם שפשפת, אלא גם עם דלקת פרקים באצבעות מהקלדה במקלדת ה-QWERTY האנכית הזעירה הזו.
Bold 9700 היה הסמל של תצורה הטלפונים הזו. הוא כבר היה קיים ב-2008, אבל בשלהי 2009 הגיע דור חדש שלו – שבמקום להצטרף לטרנד מסכי המגע הציע צורה אחרת של ניווט בהחלקה: משטח עקיבה. מתחת למסך שולב חיישן דומה לזה שבעכברים אופטיים, במקום שבו היה קודם ג’ויסטיק מעצבן, והוא סרק את תנועות האצבע שהונחה עליו ואפשר גלילה בהזזות אצבע קלות מאוד.
מערכת ההפעלה היתה BlackBerry 5.0 (שעודכנה בהמשך ל-6.0), שבה הדרך היחידה לתקשר עם העולם היתה אפליקציות המייל והצ’ט של בלקברי עצמה, והיא רצה על מעבד במהירות 624 מגה-הרץ, 256 מגה-בייט זיכרון, 256 מגה-בייט אחסון פנימי ומסך זעיר בגודל 2.44 אינץ’, רזולוציה של 480 על 360 פיקסלים בצפיפות 246 פיקסלים לאינץ’, יחס של 4:3 ותמיכה ב-65,000 צבעים (כל יתר המכשירים ברשימה תמכו ב-16 מיליון ומעלה).
המצלמה היתה מביכה אפילו יותר – 3.15 מגה-פיקסל לתמונות, 360p בלבד לווידאו. מצלמה קדמית לא היתה, וגם את הרדיו החברה השאירה לאוטו (טוב, נו – זו חברה שקרצה לאנשי עסקים, כנראה בנו על המערכת במרצדס).
כל זה בגוף בעובי 14 מ”מ, אבל עם סוללה של 1,500 מיליאמפר/שעה, שאמורה היתה להספיק ליומיים לפחות גם למשתמשים כבדים.
(Samsung Wave (S8500
לפני שהפכה ליצרנית מכשירי האנדרואיד הגדולה ביותר, גם סמסונג ניסתה את מזלה בייצור טלפונים עם מערכת הפעלה מודרנית משלה, תחת השם Bada. המכשיר הראשון בסדרה היה Wave S8500 ושוחרר בתחילת 2020, וגם היום אפשר להחשיב את העיצוב שלו לאחד היפים בהיסטוריה – ועם עובי של 11 מילימטר בלבד הוא המכשיר הדק ביותר ברשימה הזו בהפרש משמעותי.
הוא גם היה המכשיר הראשון שהצליח לדחוס מסך SuperAMOLED לתג מחיר של מתחת ל-600 דולר, ומתחת ל-4,000 שקל כשהגיע לארץ. הגודל היה 3.3 אינץ’ והרזולוציה 800 על 480 בצפיפות 283 פיקסלים לאינץ’ ויחס 5:3. הוא היה קפסיטיבי (יש מולטיטאץ’!) וצופה בגורילה גלאס.
למרבה ההפתעה, דווקא המכשיר הזה, היחיד ברשימה שלא הוצג כמכשיר דגל של היצרנית שלו, צויד במעבד ה-Humminbird של סמסונג במהירות 1 גיגה-הרץ, זיכרון עבודה בנפח 390 מגה-בייט וחריץ לכרטיס זיכרון SDHC לאחסון קבצים. המצלמה האחורית צילמה תמונות ברזולוציית 5 מגה-פיקסל עם מבזק LED ומיקוד אוטומטי, ווידאו ברזולוציה של 720p ובקצב של 30 פריימים לשנייה. למרות העובי הקטן לתקופה, הסוללה הציעה קיבולת של 1,500 מיליאמפר/שעה.
זהו, אלו המכשירים שאנחנו מופתעים כמה חשקנו לפני עשור. עכשיו תורכם – ספרו לנו על המכשירים שפעם חשבתם שיצליחו, והיום אתם מתקשים לזכור למה בדיוק.
הם היו מכשירים מעולים עם אופי, לא אנמיה סינית. הייתי מוכן להשתמש בחלקם גם היום. אגב, נוקיה n900 נחשב מכשיר נדיר ועולה כ 1000₪
N95 NoKIa
מי שהצליח בזמנו לצרוב אנדרואיד 2.2 לסמסונג wave היה גבר!
נוסטלגיה
נוקיה N8, אבל אני דווקא זוכר למה: אהבתי מאוד את נוקיה אז, היו לי שני מכשירים שלהם לפני כן והייתי צריך להחליף כי האחרון שבהם שתה מים…
אהבתי את העציוב שלו, שנראה לי חדשני אז אבל אחרי שהבנתי שבגלל ההתעקשות של נוקיה להישאר עם מערכת ההפעלה סימביאן הוא פועל די מזעזע הלכתי במקום על גלקסי אס 2.
האס 2 היה אחד המכשירים הכי טובים שהיו לי אי פעם והסתובבתי איתו הרבה מאוד זמן.
palm pre לדעתי הפספוס הגדול של השוק עם מערכת הפעלה שאולי התעלתה בזמנה על הios אך לא היה מי שימנף אותה
יחי הכסף וכח הוושק.
Modu, Project Ara ו-Lumia. שלושת הפספוסים הגדולים ביותר של הענף אי פעם.
ועם סוללה בעלת קיבולת 1,000 מיליאמפר/שעה, שהספיקה בקושי ל-10 תמונות עם מבזק הזנון המובנה.
אפשר מקור? נשמע לא אמין בעליל.