היום טלפונים מנסים להיות הכל – מכשירים לתקשורת קולית, טקסטואלית ווידאופונית, לצד מסופי גישה לרשת, מצלמות. אבל לאורך ההיסטוריה היו ניסיונות שונים (ומשונים) ליצור טלפונים עם שימוש אחד מנצח. ברוב המקרים, הם נכשלו לחלוטין והפכו ללא יותר מקוריוז בהיסטוריה של התעשייה. הנה תזכורת קטנה לכמה מכשירים כאלה.
מוזיקה
מי היה מאמין, אבל פעם לא היה מובן מאליו שהטלפון הוא אמצעי ההאזנה האישי למוזיקה. אז כדי לגרום לאנשים לזרוק את נגני ה-MP3 ולקנות טלפונים יקרים ניסו יצרניות סלולר להציג מכשירים עם דגש מוזיקלי.
החלוצה בתחום היתה נוקיה (Nokia), שבספטמבר 2005 הציגה את Nokia 3250 – הטלפון הראשון עם כפתורים ייעודיים למוזיקה. מתחת למסך צבעוני בגודל 2.1 אינץ’ התחלק הטלפון לשניים, ובחלקו התחתון שהסתובב על צירו מוקמו מצד אחד כפתורי החייגן ומצד שני כפתורים לניגון/השהיה, עצירה והרצה קדימה ואחורה. הסיבוב נועד לאפשר לכפתורי השליטה על מוזיקה לעבור אל צידו הקדמי של המכשיר, מתחת למסך. שנה אחר כך הושק דגם מחודש למכשיר תחת השם XpressMusic והצטרפו אליו מכשירים בתצורות אחרות ששילבו כפתורי שליטה על מוזיקה – בחלקם הכפתורים התחבאו מתחת למנגנון ‘סליידר’, ובאחרים הם פשוט מוקמו לצידי המסך. המכשירים הללו היו עבים בהרבה מהטלפונים האחרים של החברה, והיו יקרים כמעט כמו האייפון שהציע ממשק ידידותי בהרבה.
ב-2009 ניסתה החברה להביא את סדרת המוזיקה לעידן האייפון עם מכשירים בעלי מסכי מגע שבהם שולבו אפליקציות ניגון מוזיקה מעוצבות וחריצי זיכרון לכרטיסי microSD כדי לאפשר אחסון של אלפי שירים, אך בסוף אותה שנה, אחרי שהשיקה יותר מ-10 דגמים בסדרה, היא התייאשה והודיעה שהסדרה המוזיקלית מבוטלת לטובת מכשירי מגע עם יכולות כלליות יותר.
מתחרה בולטת נוספת בתחום היתה סוני-אריקסון (Sony-Ericsson) לשעבר, שניסתה לנצל את המותג החזק של חברת האם סוני – הלוא הוא Walkman. ב-2006 היא הכריזה לראשונה על מכשיר סלולרי שנשא את לוגו נגני המוזיקה היפניים. לעומת השכנה הפינית, החברה השוודית הסתמכה על עיצובי המכשירים הקיימים שלה, שהיו הרבה יותר אופנתיים ודקים. במקום להוסיף להם כפתורים, היא פשוט השיקה שתי גרסאות של מכשירים מסוימים: אחת עם כפתורים רגילים, ואחת שבה סמלי כפתורי החיצים (בדרך כלל) מוחלפים בסמלי שליטה על נגן המוזיקה (שמשמשים ככאלה בזמן שהנגן מופעל, וכחיצים בזמן שימוש באפליקציות אחרות). בנוסף, ברוב מכשירי סדרה W שולב כפתור ייעודי לכניסה לאפליקציית נגן המוזיקה, ועם המעבר למכשירי מגע כפתור כזה שולב בממשק מסך הבית במכשירי הסדרה.
בניגוד לנוקיה, סוני-אריקסון מעולם לא ויתרה רשמית על הסדרה המוזיקלית, והספיקה להשיק קרוב ל-40 מכשירים כאלה, כולל מכשירי מגע כמו Live with Walkman. ב-2011, לאחר השתלטות סוני על החברה, הפסיק פיתוח המכשירים הייעודיים לשימושים ספציפיים לטובת התמקדות בסדרת Xperia הכללית.
ניסיון אחר בתחום היה Beat DJ של סמסונג (Samsung) – מכשיר שהושק ב-2009 וכלל כפתור לגישה מהירה לנגן המוזיקה ועיצוב מאוד לא קונבנציונאלי. גם השטיק המוזיקלי היה מוזר משהוא: במקום כפתורי שליטה ייעודיים על מוזיקה, הסתפקה סמסונג בכפתור גישה מהירה לנגן – ובאפליקציית נגן שמאפשרת ביצוע של מיקסים בין השירים על המכשיר. כמעט מיותר לציין שלהיט גדול הוא לא היה.
מצלמה
מלחמה נוספת בתחום הסלולר, שעד היום עדיין לא הגיעה סיום, היא זו על יכולות הצילום. אמנם, היום כמעט כל מכשיר כבר מסוגל לספק תמונות וסרטונים באיכות טובה למדי, אבל בעידן של מכשירים עם חיישני 2 מגה-פיקסל פלוס-מינוס, היו מי שחשבו שהדרך הכי טובה ליצור מכשיר ייחודי היא לצייד אותו במצלמה מפלצתית.
אחד הכישלונות הזכורים בתחום הזה הם סדרת מכשירים של נוקיה, שהושקו ב-2005, 2006 ו-2007, ולא נראו כמו אף טלפון אחר שהיה לפניהם או יהיה אחריהם.
במבט ראשון, Nokia N90, יורשו N93 וממשיכם N93i עשויים היו להיראות כמו מכשירי צדפה סטנדרטיים – אלא שהמסך שלהם לא נפתח בצורה הרגילה: ציר הסיבוב שאיפשר לפתוח אותו היה מחובר אליו רק בקצה הימני, ולאחר פתיחתו ניתן היה לסובב אותו סביב הפינה הימנית-עליונה ואז להעביר אותו אל צד מקשי החיוג – מה שיצר מכשיר בצורת מצלמת וידאו ידנית (Camcorder). העיצוב הזה לא הצליח לכבוש את השוק, ולו בגלל שהוא לא באמת נוח לאחיזה כשהוא מגיע בעובי וצורה של טלפון. אחרי שלושה מכשירים דעכה הסדרה הזו אל דפי ההיסטוריה.
ב-2012 ניסתה סמסונג את מזלה בתחום עם מכשיר נועז לא פחות – Galaxy Camera. מלפנים הוא נראה דומה למדי לסמארטפון ממוצע מסדרת Galaxy – אך עוביו יותר מכפול (כ-2 ס”מ), ובצידו האחורי נמצאת… ובכן – מצלמה דיגטלית קומפקטית ממוצעת. אמנם, היא הציעה חיישן כמעט בלתי נתפס לאותה תקופה – 16 מגה-פיקסל, וכמובן גם זום אופטי אמיתי בעזרת מנגנון העדשות הנשלפות – אבל בתור טלפון שאמורים לסחור בכיס הוא היה מוצלח הרבה פחות. למרות זאת, החברה עשתה ניסיון שני בתחום שנה וחצי מאוחר יותר – והפעם מדובר היה במצלמה דיגיטלית רגילה המריצה Android, ללא קישוריות סלולרית. גם היא לא נחלה הצלחה גדולה, למרות שהפעם לפחות היה ברור שלא צריך להכניס אותה לכיס.
מי שכמעט, אבל רק כמעט, הצליחה ליצור טלפון מצלמה מנצח, היתה נוקיה, שב-2013 הציגה את Lumia 1020 – מכשיר שהתהדר במצלמה עם חיישן מפלצתי ברזולוציית 41 מגה-פיקסל. התמונות שהפיק תיחשבנה למצוינות אפילו בסטנדרטים של היום, והוא גם נראה לא רע יחסית, והבליטה בגבו שהכילה את החיישן הענק לא הפריעה יותר מדי – אבל הוא הריץ את מערכת ההפעלה Windows Phone, מה שהפריע לקונים הפוטנציאליים קצת יותר.
משחקים
הקטגוריה הזו לא צריכה הצגה, בעיקר מפני שעד היום עדיין לא פוצחה הנוסחה לסמארטפון שמתאים לגיימינג רציני יותר מאשר משחק מזדמן ב-Pokemon Go או Temple Run.
גם המכשיר הראשון שנכנס לקטגוריה הזו עלה מן הסתם במוחם של רוב הקוראים עוד לפני שהגענו לשם או לתמונה שלו: Nokia N-Gage, שהושק אי אז ב-2003. הוא נראה יותר כמו צעצוע לילדים מאשר כמו טלפון – והאמת שגם מי שתכנן אותו לא כל כך חשב על העובדה שהוא אמור להיות טלפון. אחרת קשה להסביר מדוע האפרכסת והמיקרופון לשיחות היו על הצד שלו, כך שבזמן שיחות המשתמש היה צריך לאחוז בו בצורה הכי לא הגיונית שניתן להעלות על הדעת.
שלוש שנים אחר כך, ניסתה סמסונג את מזלה בתחום עם מכשיר שדווקא נראה מרשים למדי: SPH-B5200 היא סליידר שנפתח לשני כיוונים – אנכית או אופקית. כשפותחים אותו אנכית מתגלים מקשי החייגן לצד ג’ויסטיק, ובפתיחה אופקית נחשפים שני ג’ויסטיקים, שכל אחד מהם קרוב מספיק כדי להיות נגיש בקלות בעזרת האגודלים. למרות התצורה המסקרנת, המכשיר לא הצליח ונכחד די מהר.
הניסיון האחרון לפני מכשירי הגיימינג הנוכחיים (שהם, אם להודות באמת, בסך הכל סמארטפונים רגילים עם מנגנוני קירור מותאמים לעבודה מאומצת ממושכת) היה ב-2011: Xperia Play של סוני-אריקסון, או בשמו הלא רשמי טלפון הפליסטיישן, היה סמארטפון מבוסס אנדרואיד שמתחת למסך שלו, בפתיחה של הסליידר האופקי, נחשף בקר משחק. ההתלהבות הראשונית פינתה את מקומה עד מהרה לאכזבה, גם בגלל שהבקר התגלה כלא מאוד נוח וגם בגלל שסוני נכשלה לחלוטין גם ביצירת גרסה חלקה של מערכת ההפעלה וגם במשיכת מפתחי משחקים להתאים אותם למכשיר.
מה שבאמת גרם לסוני אקספריה פליי להיכשל היה העובדה שהוא לא יכל להריץ שום משחק….
בקושי המערכת הפעלה רצה על 60 FPS נראה לכם שמשחקים רצו חלק?