בטקס פרסי משחקי הווידאו לשנת 2017 הצליח משחק עצמאי אחד ‘לקטוף’ לא מעט פרסים, מדובר כמובן על Cuphead: Don’t Deal With the Devil, משחק הפלטפורמה שמשלב בתוכו קרבות בוסים והוא אחד מהמשחקים הבלעדיים של השנה לפלטפורמות של מיקרוסופט (Microsoft) – משפחת קונסולות ה-Xbox One ומחשבים מבוססי מערכת ההפעלה Windows 10. הזכייה שכנעה אותנו לנסות אותו אז שיחקנו, התעצבנו וחזרנו עם תובנות.
השטן נמצא בפרטים הקטנים
מיד כשמפעילים את Cuphead מבינים כי משחק כזה טרם ראינו, שכן הוא ניחן בסגנון אומנותי שמחקה את סרטי האנימציה של שנות השלושים – עם דמויות מוגזמות בעלות מראה כמעט מטריד, רקעים שצבועים בצבעי מים וקווי מתאר גסים. מראה ייחודי זה עזר למשחק העצמאי של StudioMDHR להתבלט כשזה הוצג לראשונה באירוע ה-Xbox שקיימה מיקרוסופט ב-2014. לא במקרה Cuphead זכה בטקס בפרס העיצוב האמנותי הטוב ביותר.
באותה נשימה יש לציין כי מראה זה הוא לא רק גימיק שיווקי. תשוקתם של המפתחים לתקופה זו ניכרת בכך שכל ההביטים במשחק עוצבו ותוככנו כדי להקנות ולשמר את התחושה שעל המסך מתנגן סרט מצוייר ישן שהגיע היישר משנות השלושים, כזה שנראה כמו הסרטונים המוקדמים של מיקי מאוס ואסוולד של דיסני או בטי בופ של מקס פליישר.
הדבר מתחיל בסמלילים השונים שמוצגים בדומה לשקופיות שהצגו בתחילת סרטי אנימציה, אפקטי היישון שמקנים למשחק מראה של סרט מלוכלך מפעם, הרקעים שנבצעו באופן ידני בצבעי מים, האפקטים הקוליים המוגזמים, מוזיקת הרקע שהוקלטה במיוחד עבור המשחק עם זמרים חיים ואפקטים על מנת לגרום למשחק להישמע כאילו המוזיקה בוקעת מתוך פטיפון. ישנה ההקפדה על הנפשת הדמויות ב-24 פריימים לשנייה וזאת כדי לשמור על התחושה הקולנועית זאת בעוד המשחק עצמו רץ ומגיב ב-60 פריימים-לשנייה.
אל תתעסקו עם השטן
המשחק מתחיל עם הצגת העלילה במסגרתה Cuphead ו-Mugboy מפסידים את נשמתם בקזינו של השטן במשחק במשחק קוביות. כדי לגאול את נשמתם הם מסכימים לפעול כגובי החוב של בליעל ועליהם להילחם ולאסוף את נשמתם של החייבים השונים. העלילה כצפוי לא מורכבת או בעלת עומק ומהווה רק סיפור שעוטף את השלבים השונים וקרבות הבוס. אך דווקא כאן אנו מרגישים כי ישנה הזדמנות מפוספסת, במקום להציג את העלילה כסרטון אנימציה קצר בסגנון של שנות השלושים אנו מקבלים את סיפור המסגרת בסגנון של ספר פתוח בו כל עמוד מגולל קצת מהעלילה.
בעוד מראה הסרט המצוייר, עם הדמויות החייכניות והרקעים הצבעוניים עלול לגרום למי שמביט מהצד לחשוב כי מדובר במשחק ילדים קליל, אך ההפך הוא הנכון. מיד כשאוחזים בשלט מתחוור כי מדובר באחד מהמשחקים ה’קשוחים’ בקטגוריה, כשכבר בשלב הראשון מצאנו את עצמנו מותקפים מכל עבר וללא רחמים כשהמסך מתמלא מהר מאוד באוייבים שמתקדמים לקראתנו, מכשולים ויריות שצצים מכל עבר.
כל מי ששחיק במשחקי הפלטפורמה של סוף שנות השמונים כמו: Contra, Ghost and Goblin, Mega-Men ׳ירגיש בבית׳ נוכח רמת הקושי הגבוהה. לעומתם שחקנים שאינם מכירים את הז׳אנר עלולים להיות מעט מופתעים מעקמת הלמידה שהמשחק דורש, ואכן בשלבים הראשונים נפסלנו לא מעט, הדבר היה יכול לתסכל במיוחד אילולא התגובתיות הנהדרת של המשחק, ואף פסילה לא נגרמה בגלל בעיה טכנית, או שהדמות לא הגיבה כפי שרצינו. עובדות שמנעו מבקר השליטה להיזרק בעצבים לכיוון הטלוויזיה.
השלבים ב-Cuphead: Don’t Mess With the Devil שייכים לאחת משני הקטגוריות, כשהראשונה היא שלבי ה-Run ‘n’ Gun, שלבי הפלטפורמה בהם יש להגיע אל הצד השני של המסך תוך כדי התחמקות ממכשולים ומאוייבים שונים. שלבים אלה משמשים כשלבי ביניים לפני קרבות הבוס אשר מאפשרים להרוויח מטבעות זהב בהם ניתן לקנות שיפורים ושדרוגים שיקלו במעט על האתגר במשחק. בסיום כל שלב מתקבל ציון, שמדרבן את השחקן לחזור לשחק ולשפר את הציון.
הקטגוריה השנייה היא קרבות הבוס. אלו שלבים שבהם נלחמים באוייב (אחד או יותר) חזק במיוחד, כשכל קרב בוס מורכב משלושה סבבים, וכל סבב מאתגר ומורכב יותר מקודמו. למרות שקרבות הבוס זהים מבחינה טכנית הם מרגישים שונים ומיוחדים הן מהבחינה הטקטית – כשלכל בוס שיטה, מחזורי התקפה ותזוזה שונים אותם השחקן צריך ללמוד. והן מהבחינה ההרגשה – שכל שלב סביבה, מוזיקה ומראה ייחודי כשזה האחרון לעיתים יכול להיות מטריד במיוחד, נקודה בה סגנון האנימציה הייחודי בהחלט מתבלט. אנו מצאנו כי קרבות הבוס הם הלב הפועם של המשחק בשלבים הללו מצאנו את עצמנו דבוקים לכסא עם כפות ידיים מיוזעות בנסיון לצלוח את ההתקפות השונות.
רמת הקושי המאתגרת הופכת את המשחק לממכר במיוחד ומצאנו את עצמנו מעבירים שעות רק בניסיון לעבור ׳רק עוד שלב אחד׳. אך הסוגיה היחידה שהפריעה לנו היא הגדרת כפתורי השליטה. מצאנו כי הגדרת ברירת מחדל לא אפשרה לרוץ ולירות לכיוונים שונים בנוחות, מזל שמפתחי המשחק אפשרו למפות מחדש את הכפתורים, דבר ששיפר משמעותית את חווית המשחק. מעבר לכך למשחק ישנה מכניקה מעניינת אשר מאפשרת להדוף [parry] התקפות מסוימות, יכולת שהחשיבות שלה הולכת וגדלה ככל שמתקדמים עם השלבים שכצפוי עם התקדמותם רמת הקושי של המשחק והמורכבות של שלבי הבוסים עולה. למרות שמצאנו את עצמנו נפסלים יותר ויותר לא הרגשנו שהדבר אינו באשמתנו שכן התגובתיות (Responsiveness) של המשחק מצויינת. כמו כן, למעט בוס אחד ספציפי, רוב קרבות הבוס בנויים כך שהם נעים בין 3 ל-5 דקות, כך שאין את ההרגשה ששלב או קרב נמשך ונמתח סתם.
את Cuphead ניתן לשחק לבד או עם שחקן נוסף באופן מקומי. אין ספק שהאחרונה היא הדרך המהנה מבין השניים שכן היא מציגה טכניקה נוספת בו שחקן אחד יכול להחיות את השחקן השני. חשוב לציין שאם אתם חושבים שזו הדרך הקלה יותר לשחק מחכה לכם הפתעה, שכן הכאוס שנוצר על המסך כשישנו יותר משחקן אחד רק מוסיף לאתגר שקיים במשחק כבר ממילא.
לסיכום
Cuphead: Don’t Deal With the Devil, הוא פנינה נדירה בנוף המשחקים הנוכחי, הן בגלל המראה הייחודי, רמת הקושי הגבוהה או היכולת לשחק עם שחקן נוסף. הוא משחק פלטפורמה-יריות שקל להתחיל ולשחק בו אך קשה להתמחות בו. ואנו ממליצים לכל מי שמוצא את רמת הקושי הגבוהה מתסכלת להקדיש עוד כמה דקות למשחק ואולי אפילו למצוא שחקן נוסף לשחק ולחלוק עימו את התסכול. הסבלנות בהחלט משתלמת שכן אין הרגשה כיפית יותר מלעבור שלב קשה או קרב בוס מורכב.
ביקורות אחרונות
- כך הרחבנו את טווח הקליטה של ה-Wi-Fi בפחות מ-50 שקלים
- Mi Robot 2 של שאומי – אפילו עוד יותר טוב
- LG V30 – בלי מסך משני ועם סאונד משופר