רבים מאיתנו שמעו בשבוע שעבר את הבשורה הכה משמחת על הגעת שירות נטפליקס (Netflix) לישראל. כאילו הדוד סאם הגיע בחלוק לבן ובא לחלץ אותנו מהבוץ הטובעני שקוראים לו “חברות הכבלים והלווין”. מי שהתרגש אלו בעיקר אנשים כמוני וכמוכם, האנשים הטכנולוגים, אלו שיודעים מה הם רוצים, מה הם אמורים לקבל וכמה זה אמור לעלות להם.
חברות הטלוויזיה הרב-ערוצית מיהרו ללגלג על השירות החדש: על העובדה שהוא לא מספיק רחב מבחינת התכנים בהשוואה למה שנותנים בארה”ב, ואולי גם על הדרך לזלזל בצרכן הישראלי שלא ימהר לזרוק את הממיר לאלטרנטיבה פחות טובה, למרות שהיא עולה רבע מהמחיר. אפשר לומר שהם צודקים. נכון להיום התכנים אכן דלים, כדי לצפות “כמו שצריך” בטלוויזיה נדרש מזרים מדיה או טלוויזיה חכמה וזה עדיין לא להפעיל בשתי לחיצות מהשלט, שלא לדבר על כך שאין תרגום וממשק עברי.
ואולם, כפי שהעיתונות הכתובה שינתה פניה בגלל האינטרנט, אין סיבה כי גם שוק הטלוויזיה הישראלי יעמוד כאבן שאין לה הופכין. לא, אני לא מדבר על קודי או על פתרונות לא חוקיים, אלא אני מדבר על הדרישה הבסיסית של הצרכנים לצפות מתי שהם רוצים ולשלם רק על זה ולא יותר. סלקום היא בין הראשונות להרים את הכפפה, יש גם אפליקציה המגיעה במכשירי סמסונג שעושה זאת לא רע אבל כרגע זה רק ההתחלה וצריך מישהו שיפתור את הבעיות הבירוקרטיות בדרך לשם.
למרות מוגבלות השירות בישראל ודלות התכנים, נטפליקס יכולה לסלול את הדרך לשירות VOD לכל כיס. גם כי זה יכול להעיר את המתחרים וגם כי טרנדים תופסים כאן כאש בשדה קוצים. אז מדוע שנמשיך לשלם מאות שקלים על טלוויזיה כשיש אלטרנטיבות זולות?